עמינח תעשיות רהיטים ומזרונים בע"מ נ' עירית ירושלים

החלטה

הרקע לבקשה ולמחלוקות נשוא החלטה זו

1.המבקשת עתרה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה אינה מזכה נישומים בהפרשי הצמדה וריבית בגין תשלומי חובה שגבתה ביתר, כנדרש לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הריבית").

2.בבסיס התובענה, חבות ארנונה שנתית לשנת 2011 אותה שילמה המבקשת בהסדר הוראת קבע, ושבמהלכה של אותה שנה נעשו בה שני תיקוני שומה להפחתת חבות המס. טענת המבקשת הייתה כי על אף תיקוני השומה שבוצעו במהלך שנת 2011 היא לא זכתה בהשבה נושאת הפרשי הצמדה וריבית מכוח סעיף 6 לחוק הריבית. לטענתה, המשיבה נוהגת דרך קבע באופן שהיא אינה מעניקה ריבית זכות בגין זיכויי ארנונה שוטפים בכל מצב בו נישום בוחר לשלם את חיובי הארנונה שלו בהסדר תשלומים (בהוראת קבע) כפי שמתיר הדין בסעיף 4(א) לחוק הריבית ובהתאם לסעיף 28 לצו הארנונה שחוקקה המשיבה.

3.טענתה העיקרית של המשיבה הייתה כי על אף שני תיקוני השומה לא נוצר כל תשלום יתר לטובת המבקשת ומשכך אין תחולה לסעיף 6 לחוק הריבית. שני תיקוני השומה אמנם הביאו להפחתת יתרת חבות הארנונה השנתית של המבקשת, אך יתרה זו חולקה לתשלומים במספר החודשים שנותרו לתשלום עד לתום השנה מכוח הסדר הוראת קבע, ולא נוצר אפוא, כל תשלום יתר. עוד נטען כי תיקוני השומה כללו הפרשי הצמדה בשל מנגנון שערוך אינהרנטי לפיו כל הערכים הרלוונטיים בחשבון מותאמים לתחילת שנת המס, על מנת להביא את החשבון בספרי המשיבה למצב דומה שהיה מתקיים לוּ השומה הייתה יוצאת מלכתחילה כתיקונה במהלך השנה. בנוסף טענה המשיבה כי מקרה זה אינו מקיים את התנאים הדרושים לצורך אישור תובענה ייצוגית, תוך שהיא מונה מספר טעמים לכך, וכדלהלן.

4.בדיון שהתקיים ביום 11.09.13 הוחלט כי הצדדים יגישו לבית המשפט רשימה מוסכמת של שאלות משפטיות שניתן להכריע בהן ללא שמיעת עדויות. בהתאם להחלטה, הגישו הצדדים רשימה מוסכמת של שאלות משפטיות, תוך מתן הסכמתם כי בית המשפט יכריע בהן על יסוד עמדות הצדדים כפי שהובאו בכתבי טענותיהם ובטיעון בעל-פה שהתקיים בדיון האמור. מחלוקות אלו הן נשוא החלטה זו.

5.השאלות המשפטיות השניות במחלוקת הן אלו: האם הגבייה נשואת הבקשה באה בגדרי פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"); האם רכיבי ההצמדה והריבית הנתבעים מכוח סעיף 6 לחוק הריבית באים בגדר פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות אם לאו; האם ניתן לבסס עילה עצמאית של תביעה מכוח סעיף 6 לחוק הריבית לבדו; והאם הגשת השגה מכוח סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כוללת), התשל"ו-1976 מהווה הודעה בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה הינו תשלום יתר לעניינו של סעיף 6 לחוק הריבית.

טענות המשיבה

6.המשיבה טענה כי חוק תובענות ייצוגיות מכיר באפשרות להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשויות מקומיות בעילה שעניינה "גבייה שלא כדין", אך נכללת בכך רק גבייה אסורה היורדת לשורש הסמכות, שלא כבמקרה זה. מה גם, שאין מדובר בגבייה שלא כדין אלא לכל היותר, לשיטת המבקשת, בהחזר שלא כדין, ולמעשה מדובר אך בפעולת זיכוי חשבונאית שמקורה בתיקון השומה השנתית. לדבריה, אף לוּ היה בפעולותיה להצמיח החזר, לא ניתן היה לבססו על סעיף 6 לחוק הריבית מאחר והוא אינו מקנה זכויות מהותיות אלא תכליתו לקבוע מנגנון שערוך טכני. מה גם, שרכיבי ההצמדה והריבית הנתבעים מכוח סעיף 6 לחוק הריבית אינם מהווים מס, אגרה או תשלום חובה אחר, כשהם לעצמם, אלא מהווים רק את דרך השבת המס שנגבה וככאלה הם אינם ניתנים לתביעה במסגרת חוק תובענות ייצוגיות. המשיבה הטעימה כי הכללת מקרה זה של החזרת כספים במסגרת חוק תובענות ייצוגיות אינו מאפשר לרשות להודיע על חדילה על מנת להימנע מאישור הגשת תביעה כתובענה ייצוגית נגדה.

7.עוד טענה המשיבה כי הגשת השגה או הודעה בכתב אינה יכולה להקים עילה עצמאית לצירוף ריבית בשל השבה של תשלום השנוי במחלוקת שכן, כאמור, לשיטתה, סעיף 6 לחוק הריבית אינו מקנה זכויות מהותיות עצמאיות. משכך, בירור צידוק ההשגה הוא תנאי מקדים לצורך השבת המס שנגבה ביתר, ומשום כך את 30 הימים הקבועים בסיפא של סעיף 6 לחוק הריבית שרק לאחריהם תצטרף ריבית לסכום ההשבה, יש למנות ממועד קבלת ההשגה. במקרה זה, כל אחד מתיקוני השומה שנערכו בחשבונה ורישום הזיכוי החשבונאי בעטיים בוצעו בתוך 30 יום מעת שנתברר למשיבה באופן סופי הצורך בהשבה.

טענות המבקשת

8.בתגובה לטענות המשיבה טענה המבקשת כי כל גבייה של ארנונה בשיעור העולה על החלק היחסי המותר במהלך שנת הכספים מהווה חיוב ארנונה שנגבה ביתר ודינו השבה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. המבקשת הצביעה על פסק הדין בעניין פרג' (ת"צ (מחוזי-מרכז) 10615-08-11 פרג' נ' עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו, 6.06.03) בו קבע בית המשפט כי סעיף 6 לחוק הריבית קובע חובת השבה בצירוף ריבית מקום שתשלום יתר לא הוחזר תוך 30 יום מיום שהודיע הנישום לרשות בכתב, שהתשלום שנגבה ממנו הוא תשלום יתר. כן נקבע באותו עניין כי גם הגשת השגה עונה על הדרישה ל"הודעה בכתב", וכי המועד בו חויב הנישום ביתר הוא המועד הקובע ולא הודעת מנהל הארנונה על קבלת ההשגה.

9.כן נטען כי התשלומים שנתבעו בתובענה שמבוקש לאשרה כתובענה ייצוגית כלולים בפרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, שכן אין מקום להבחין בין מצב בו הרשות המקומית גובה מס באופן ישיר שלא כדין ובין מצב בו הרשות המקומית מותירה בידיה כספים המסווגים כתשלומי חובה ששולמו ביתר ואשר נקבע כי יש להשיבם לנישומים והיא אינה עושה כן. בשני המצבים מדובר בגבייה של תשלומי חובה שלא כדין. גם רכיבי ההצמדה והריבית נכללים בגבייה שלא כדין, שכן הם מהווים חלק בלתי נפרד מתשלומי החובה שנגבו ביתר, וכפי שחלה על הרשות חובה להחזיר את קרן תשלום החובה שנגבה ביתר, כך חובה עליה להשיב גם את הפרשי ההצמדה והריבית שנצברו בגין הקרן האמורה. את טענתה כי אין מדובר בגבייה שלא כדין סמכה המבקשת על פסק הדין בעניין פרג' שם נקבע כי יש לראות מלכתחילה את גביית היתרה כגבייה שבוצעה שלא כדין על אף שהדבר התברר רק מאוחר יותר. למצער, יש לראות כ"גבייה" אסורה את הותרת הכספים בידי המשיבה לאחר שנודע לה כי עליה להשיבם למבקשת. המבקשת הטעימה עוד, כי כפי שקיומם של הליכים משפטיים אינם "עוצרים" חיובי ריבית שעה שמדובר בחיוב הנישום בריבית פיגורים, אין סיבה שהליכים מעין אלו "יעצרו" חיובי ריבית כשמדובר בתשלום ריבית זכות לנישום.

דיון והכרעה

הדין בשאלות האמורות עם המבקשת.

10.פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", מקימה עילת תביעה שניתן להגיש בגינה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. אין מחלוקת כי ארנונה היא בגדר "מס, אגרה או תשלום חובה אחר", ודי נהיר כי השבת תשלום ארנונה שנגבה שלא כדין בא בגדרי פריט זה. טענתה של המשיבה כי אין מדובר בגביית מס שלא כדין אלא בדרך החזרתו, מרוקנת למעשה מתוכן את הפריט האמור. גם די נהיר, כי תוספת הריבית שנקבעה בדין להשבת גביית יתר בתנאים הקבועים בדין מהווים חלק מגביית המס שלא כדין מפני שמדובר בתוספת המהווה חלק בלתי נפרד ואינהרנטי מהקרן. בדומה לתשלום הפרשי הצמדה וריבית פיגורים על תשלום מס, המהווה חלק אינהרנטי מתשלום קרן המס (השוו ת"צ (מחוזי-מרכז) 10615-08-11 בעניין פרג'). הסתמכות המשיבה על פסק הדין בעניין לוי (עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל – צבא הגנה לישראל מדור תשלומים (פורסם בנבו, 13.08.12)) אין לה דבר עם הבקשה דנן, שכן בעניין לוי הנושא הנדון היה שאלת הכללת גביית פרמיות ביטוח מגמלאים או עובדים בגדרי "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" שהרשות יכולה להטילם רק כשקיימת לה הסמכה בדין, ומנויים בפריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות כמקים עילת תביעה ייצוגית כנגד רשות. לעומת זאת, במקרה זה, אין מחלוקת כי גביית הארנונה באה בגדרי "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" והשאלה היא אך האם הפרשי הצמדה וריבית על גביית מס כזו שלא כדין כלולה אף היא בפריט האמור. לטעמי, התשובה לשאלה זו היא בחיוב. סעיף 6 לחוק הריבית קובע חובת השבה בצירוף ריבית מקום שתשלום יתר לא הוחזר תוך 30 ימים מיום שהודיע הנישום לרשות בכתב, כי התשלום שנגבה ממנו הוא תשלום יתר. תשלומי הפרשי הצמדה וריבית אינו עונש המושת על המאחר בתשלום, אלא הם מגדירים את דרך החישוב לשוויה של הקרן. במקרה זה המחוקק העניק לרשות 30 "ימי חסד" בכך שחיוב הריבית אינו מחושב ממועד הגבייה, כי אם 30 יום מיום הגשת הודעה בכתב על גביית היתר, אך אין בכך ללמד כטענת המשיבה כי אין מדובר בחלק מחוב מס. פשיטא גם שאין בעובדה שהשבת הריבית באה בגדרי פריט 11 לתוספת השנייה כדי למנוע מהמשיבה להודיע על חדילה מדרך חישוב ההשבה על ידה, שכן, לוּ הייתה המשיבה מודיעה על חדילה מהשבת גביית יתר באופן שכנגדו הוגשה התובענה, לא היה מקום לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית נוכח הוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, לא על הקרן ולא על הריבית.

11.גם אין לקבל את הטענה כי מדובר בגבייה שנעשתה מלכתחילה כדין. משנתברר כי הנישום לא היה חייב לשלם ארנונה בסכום שנגבה ממנו, אם בשל טעות של הרשות במדידה, אם בשל סיווג לא נכון של הנכס, אם בשל כך שהנישום כלל לא היה המחזיק בנכס, או מכל סיבה דומה אחרת, התוצאה היא שהגבייה של סכומים יתרים אלו הייתה מלכתחילה שלא כדין. אין הדבר דומה כלל למקרה שנדון בע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים (פורסם בנבו, 27.12.10) עליו נסמכת המשיבה, שם דובר בהיטל שנקבע כדין לאור תכנית קיימת שפקעה לאחר מכן, ופקיעתה הצמיחה את חובת ההשבה.

12. הצדק גם עם המבקשת שיש לראות בהגשת השגה כעונה על דרישת ה"הודעה בכתב" הנדרשת בסעיף 6 לחוק הריבית כתנאי לתחולת חיוב הרשות בריבית. החוק אינו קובע הגדרה לסוג הפנייה ובלבד שהיא תיידע את הרשות בכתב על קיומה של גבייה ביתר, והגשת השגה עונה על דרישה זו (ראו ת"צ (מרכז) 10615-08-11 בעניין פרג'). גם ברור, כי מניין 30 הימים במסגרתם יכולה הרשות להשיב את הסכומים שנגבו ביתר ללא תשלום ריבית נמנים ממועד הגשת ההשגה. למעשה, היה נכון לחייב את הרשות, שחייבה את הנישום בתשלום שלא כדין בשל טעותה שלה בתשלום ריבית ממועד הגבייה כשם שמחויב הנישום במקרה שהוא מאחר בתשלום המגיע ממנו כדין. ואולם כאמור, המחוקק העניק לרשות 30 "ימי חסד" ממתן הודעה בכתב על הגבייה. כשם שמקום בו מוגשת הודעה בכתב שלא על דרך השגה, עומדים לרשות 30 ימים לבחינת נכונות ההודעה, ואם בדיקותיה התארכו עליה לשלם ריבית, כך גם במקרה של הודעה בדרך של הגשת השגה, אם בירור ההשגה ערך למעלה מ-30 יום, הרי שמשעה שהתברר שהדין עם הנישום, תחויב הרשות בתשלום ריבית.

סופו של יום אפוא, וכאמור, בכל המחלוקות המשפטיות האמורות, הדין עם המבקשת.